השמש / ו.סומרסט מוגהם
הייתה הטבלה באותו אחה"צ בכנסיית סנט פיטר, כיכר נוויל ואלברט אדוארד פורמן עדיין לבש את גלימת השמש שלו. הוא שמר את הגלימה החדשה שלו, קפליה שלמים ונוקשים כאילו הייתה עשוייה מברונזה ולא מצמר אלפקה, ללוויות וחתונות (סנט פיטר , כיכר נוויל, הייתה כנסייה מועדפת ואופנתית לטקסים מסוג זה) ועכשיו לבש רק את הגלימה השנייה הכי טובה שלו. הוא לבש אותה בשביעות רצון מאחר והייתה בעיניו סמל מכובד לתפקידו, ובלעדיה (כשפשט אותה בהולכו הביתה) נתקף בתחושה המדאיגה שאינו מכוסה מספיק. הוא נקט במשנה זהירות איתה, גיהץ וקיפל אותה בעצמו. במהלך 16 השנים שבהן היה שמש בכנסייה היו לו רצף של גלימות מסוג זה, אך הוא מעולם לא הצליח להביא את עצמו לזרוק אותן כשהתבלו וכל הסדרה, עטופה באופן מסודר בנייר עטיפה חום, שכבה במגירות התחתונות של המלתחה בחדר השינה שלו.
השמש העסיק את עצמו בשקט, החליף את כיסוי העץ הצבוע של מזבח השיש, הזיז כיסא שהובא עבור ישישה חולה, וחיכה לכומר שיסיים בהיכל על מנת שיוכל לסדר שם וללכת הביתה. כעת הוא ראה אותו הולך לאורך ההיכל, עוצר להרהר לפני המזבח הגבוה ויורד במסדרון, אך הוא עדיין לבש את הגלימה שלו.
"למה הוא מתמהמה?" השמש אמר לעצמו "הוא לא יודע שאני רוצה את התה שלי?"
הכומר מונה רק לאחרונה, גבר אדום פנים ואנרגטי בתחילת שנות ה 40 שלו, ואלברט עדיין התגעגע לקודמו בתפקיד, איש כמורה מהאסכולה הישנה אשר הטיף דרשות נוחות בקול מתכתי וסעד בחוץ לעיתים תכופות עם אריסטוקרטים בני הקהילה. הוא אהב שהדברים בכנסייה יהיו במקומם, אך לא הטריח, הוא לא היה כמו האיש החדש אשר רצה שטביעת ידו תהיה בכל דבר. אך אלברט אדוארד היה סובלני, סנט פיטר הייתה שכונה טובה מאוד וקהל המאמינים היה מעמד נחמד של אנשים. הכומר החדש הגיע מהאיסט אנד ולא ניתן היה לצפות שהוא מיד ישתלב בדרכה הדיסקרטית של הקהילה האופנתית.
"כל הטרחה הזאת" אמר אלברט אדוארד. "תנו לו זמן, הוא ילמד".
כשהכומר צעד במורד המסדרון מספיק בכדי שיוכל לפנות לשמש מבלי להרים את קולו באופן שאינו הולם את המקום הוא עצר.
"פורמן, תוכל לבוא ללשכתי לדקה. יש לי משהו חשוב לומר לך"
"בהחלט אדוני"
הכומר חיכה לו והם צעדו יחד במעלה הכנסייה.
"הטבלה נחמדה מאוד, כך חשבתי אדוני. מוזר איך התינוק הפסיק לבכות ברגע שלקחת אותו."
"הבחנתי בכך שהם לעיתים קרובות עושים זאת," אמר הכומר, עם חיוך קטן. "אחרי הכל יש לי נסיון רב איתם."
זה היה מקור לגאווה סמוייה אצלו שהוא כמעט תמיד הצליח להרגיע תינוק מייבב באמצעות האופן שבו החזיק אותו והוא היה מודע להערצה שבה אמהות ואחיות התבוננו בו מרגיע תינוק בשקע ידו. השמש ידע שזה מרצה אותו כשמחמיאים לו על כשרונו זה.
הכומר הקדים את אלברט ונכנס ללשכה. לאלברט אדוארד הייתה הפתעה משולשת, כשראה שני אנשי כנסייה נוספים שם. הוא לא ראה אותם נכנסים. הם הנהנו אליו בנועם.
"אחר הצהריים טובים, אדוני. אחר הצהריים טובים אדוני, הוא אמר לאחד אחרי השני"
הם היו אנשים מבוגרים, שניהם. והם היו אנשי כנסייה כמעט אותו מספר שנים שאלברט היה שמש. הם ישבו סביב שולחן יפהפה שהכומר הזקן הביא לפני שנים רבות מאיטליה והכומר ישב בכיסא הפנוי ביניהם. אלברט אדוארד עמד מולם, השולחן בינו לבינם ותהה באי נוחות קלה על מה מדובר. הוא עדיין זכר את המאורע שבו נגן האורגן נקלע לצרות ואת הטרחה שהיה עליהם לעבור בכדי להשתיק את הדברים. בכנסייה כמו סנט פיטר, כיכר נוויל, הם לא יכלו להרשות לעצמם סקנדל. על פניו האדומות של הכומר ניכר מבט נדיב אך הבעתם של האחרים נראתה מעט מוטרדת.
"הוא נדנד להם, זה מה שעשה," אמר השמש לעצמו. "הוא שידל אותם לעשות משהו, אך הם אינם מרוצים. זה מה שזה, זכרו את מילותיי."
אך מחשבותיו לא ניכרו על פניו הנקיות ובעלות תווי הפנים המכובדים של אלברט אדוארד. הוא עמד מולם בגישה מכובדת אך לא מתרפסת. הוא עסק בשירות בעבר, לפני תפקידו הנוכחי, אך רק בבתים טובים מאוד, והתנהגותו הייתה ללא דופי. במשק הבית של סוחר התחיל כנער שליחויות, והתקדם בדרגות מהמשרת במקום הרביעי למקום הראשון, במשך שנה היה משרתה היחיד של אלמנה אצילה ועד שהתפנתה המשרה בסנט פיטר, משרת עם שני אנשים תחתיו בביתו של שגריר בגמלאות. הוא היה גבוה, כחוש, חמור סבר ומכובד. הוא נראה, אם לא כמו דוכס, לפחות כמו שחקן מהאסכולה הישנה שהתמחה בתפקידי דוכסים. היה לו טאקט, נחישות וביטחון עצמי. דמותו הייתה ללא דופי.
הכומר התחיל בקוצר רוח.
"פורמן, יש לנו משהו לא נעים לומר לך. אתה נמצא כאן מספר לא מבוטל של שנים ואני חושב שהלורד והגנרל יסכימו איתי שמילאת את חובותיך לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר."
שני אנשי הכנסייה הנהנו בהסכמה.
"אך נסיבות חריגות ביותר הובאו לידיעתי באותו היום וחשתי כי זו חובתי לחלוק אותן עם אנשי הכנסייה. גיליתי לתדהמתי שאינך יודע קרוא וכתוב."
פניו של השמש לא הסגירו שום סימן של מבוכה.
"הכומר הקודם ידע זאת, אדוני," הוא השיב. "הוא אמר שזה לא משנה. הוא תמיד טען שיש יותר מידי השכלה בעולם לטעמו."
"זה הדבר הכי מדהים ששמעתי," אמר הגנרל. "אתה מתכוון לומר שהיית שמש בכנסייה הזאת במשך 16 שנה ומעולם לא למדת קרוא וכתוב?"
"נכנסתי לשירות בגיל 12 אדוני. הטבח במקום הראשון ניסה ללמד אותי פעם, אבל עשה רושם שלא היה לי הכישרון לזה, ואז דבר גרר דבר ואף פעם לא מצאתי לכך זמן. אף פעם לא היה לי החשק לכך. אני חושב שהרבה מהבחורים הצעירים מבזבזים זמן יקר בקריאה כשהם יכולים לעשות משהו מועיל יותר."
"אבל אתה לא רוצה לדעת את החדשות?" אמר איש הכנסייה השני. "אתה אף פעם לא רוצה לכתוב מכתב?"
"לא, אדוני, אני מסתדר טוב מאוד בלי זה. ובשנים האחרונות יש להם את כל התמונות האלה בעיתונים אני מבין מה קורה די טוב. אשתי די מלומדת ואם אני רוצה לכתוב מכתב היא כותבת אותו עבורי."
שני אנשי הכנסייה הביטו בכומר במבט מוטרד והורידו מבטם לעבר השולחן.
"טוב, פורמן, שוחחתי על הנושא עם האדונים הללו והם מסכימים איתי שהמצב הזה בלתי אפשרי. בכנסייה כמו סנט פיטר כיכר נוויל, לא יכול להיות שמש שאינו יודע קרוא וכתוב."
פניו הרזות של אלברט אדוארד האדימו בשעה שנע באי נוחות על רגליו, אך הוא לא השמיע כל תגובה.
"הבן אותי, פורמן, אין לי אף תלונה אליך. אתה עושה את עבודתך לשביעות רצוני, יש לי דעה חיובית ביותר הן על אישיותך והן על תפקודך. אך אנו לא יכולים לקחת אחריות על תאונה שעלולה לקרות בעקבות בורותך. זה עניין של זהירות ושל עיקרון."
"אך אתה לא יכול ללמוד, פורמן?" שאל הגנרל.
"לא אדוני, אני חושש שלא אוכל, לא עכשיו. אתה רואה, אני לא צעיר כשהייתי ואם לא נראה היה שהייתי מסוגל לקלוט את האותיות בצעירותי אינני חושב שיש סיכוי רב שאוכל לעשות זאת עכשיו."
"אנחנו לא רוצים להיות קשוחים איתך, פורמן," אמר הכומר. "אבל אנשי הכנסייה ואנוכי די החלטנו. ניתן לך 3 חודשים ואם בסוף התקופה לא תוכל לקרוא ולכתוב אני חושש שניאלץ לפטר אותך."
אלברט אדוארד מעולם לא חיבב את הכומר החדש. הוא אמר מהתחלה שהם עשו טעות שנתנו לו את סנט פיטר. הוא לא הטיפוס שהם רוצים בקהילה יוקרתית כזאת. ועכשיו הוא יישר את עצמו מעט. הוא ידע את ערכו והוא לא עמד לתת לעצמו להיות מושפל.
"אני מאוד מצטער אדוני, אני חושש שזה לא טוב. אני כלב זקן מידי בכדי ללמוד תעלולים חדשים. חייתי שנים רבות וטובות מבלי לדעת קרוא וכתוב, ומבלי לשבח את עצמי, שבחים עצמיים אינם מומלצים, לא אכפת לי לומר שעשיתי את חובתי בשלב זה של חיי לשביעות רצונם של מי שהציבו אותי בעמדתי, וגם אם יכולתי ללמוד עכשיו אינני יודע אם אני רוצה."
"אם כן, פורמן, אני חושש שעליך ללכת."
"כן אדוני, אני מבין. אני אשמח להגיש את התפטרותי מיד כשתמצא לי מחליף."
אך כשאלברט אדוארד בנימוסו הרגיל סגר את דלת הכנסייה אחרי הכומר ושני אנשי הכנסייה הוא לא יכל לסבול את הכבוד השקט שבו ספג את המכה שנפלה עליו ושפתיו רעדו. הוא צעד לאט חזרה להיכל ותלה את גלימת השמש שלו על הוו המתאים. הוא נאנח כשחשב על כל ההלוויות והחתונות שהיא ראתה. הוא סידר הכל, לבש את מעילו ועם הכובע ביד הלך במורד המסדרון. הוא נעל את דלת הכנסייה מאחוריו. הוא טייל לאורך הכיכר, אבל שקוע במחשבותיו העצובות הוא לא פנה לרחוב המוביל לביתו, איפה שכוס תה חמה חיכתה לו. הוא לקח פנייה לא נכונה והלך בשקט לאורך הרחוב. ליבו היה כבד. הוא לא ידע מה עליו לעשות עם עצמו. הוא לא אהב את הרעיון של לחזור לעבודות משק בית, אחרי שהיה אדון לעצמו במשך כל כך הרבה שנים, שכן הכומר ואנשי הכנסייה יכלו לומר מה שרצו, זה היה הוא שניהל את סנט פיטר כיכר נוויל. הוא חסך סכום נאה, אך לא מספיק בכדי לחיות מבלי לעשות כלום, ונראה שמשנה לשנה יוקר המחייה עולה. הוא לא חשב מעולם שהוא יהיה טרוד בשאלות מסוג זה. השמש בסנט פיטר, כמו האפיפיור ברומא, היה שם לכל החיים. הוא לעיתים חשב על הדרשה הנעימה שהכומר ישא לכבודו ביום הראשון הראשון לאחר מותו אודות השירות הארוך והנאמן שלו, ודמותו יוצאת הדופן של השמש המנוח, אלברט אדוארד פורמן. הוא נאנח עמוקות. אלברט אדוארד לא עישן ונמנע מאלכוהול, אבל עם מרווח מסויים, כלומר, הוא אהב כוס בירה עם ארוחת הערב וכשהיה עייף הוא נהנה מסיגרייה. עלה בדעתו שאחת כזאת יכולה לנחם אותו עכשיו ומאחר והוא לא נשא אותם עליו הוא חיפש חנות בה יוכל לקנות חפיסה של "גולדן פלייקס". הוא לא ראה אחת מיד והמשיך ללכת קצת. זה היה רחוב ארוך עם כל מיני חנויות, אך לא הייתה אפילו חנות אחת בה ניתן היה לקנות סיגריות.
"זה מוזר," אמר אלברט אדוארד.
בכדי לוודא הוא צעד שוב במעלה הרחוב. לא, לא היה ספק בכך. הוא עצר והסתכל מעלה ומטה בהרהור.
"אני לא יכול להיות האדם היחיד שהולך ברחוב הזה ורוצה סיגרייה," "אני לא יכול שלא לחשוב שאדם יכול להצליח אם יפתח פה חנות קטנה. מוצרי טבק וממתקים, אתה יודע."
"זה רעיון," הוא אמר. "מוזר איך דברים מגיעים אליך כשאתה הכי פחות מצפה להם."
הוא פנה, הלך הביתה, ושתה את התה שלו.
"אתה שקט מאוד אחה"צ הזה , אלברט, " אשתו העירה.
"אני חושב," הוא אמר.
הוא שקל את הנושא מכל כיוון ויום למחרת הלך לאורך הרחוב ובמזל מצא חנות קטנה למכירה שנראתה כאילו תתאים לו בדיוק. 24 שעות לאחר מכן הוא קנה אותה וחודש לאחר מכן עזב את סנט פיטר כיכר נוויל, לנצח, אלברט אדוארד פורמן הקים את העסק שלו כמוכר טבק. אשתו אמרה שזו ירידה איומה בדרגה מתפקידו כשמש של סנט פיטר, אך הוא השיב שעליך להתקדם עם הזמנים, הכנסייה אינה מה שהייתה. אלברט אדוארד הצליח מאוד. הוא הצליח כל כך שתוך שנה בערך היכה בו הרעיון להקים חנות שנייה ולשכור מישהו שינהל אותה. הוא חיפש אחר עוד רחוב ארוך שלא הייתה בו חנות טבק ומצא אחת למכירה, קנה וצייד אותה. גם זאת הייתה הצלחה. אז עלה בדעתו שאם הוא יכול לנהל שתי חנויות הוא יכול גם לנהל חצי תריסר, אז הוא החל ללכת ברחובות לונדון, וכשמצא רחוב ארוך שלא הייתה בו חנות טבק וחנות למכירה, קנה אותה. במהלך 10 שנים הוא רכש לא פחות מעשר חנויות והרוויח כסף רב. הוא עשה סבב בין החנויות בעצמו כל יום שני, אסף את הרווח של אותו השבוע ולקח אותו לבנק.
בוקר אחד כשהוא היה שם עם חבילה כבדה של שטרות ושק מטבעות הקופאית אמרה לו שהמנהל מבקש להיפגש עמו. הוא הובל למשרד והמנהל לחץ את ידו.
"מר פורמן, רציתי לשוחח עמך אודות הכסף שלך שמופקד אצלנו. אתה יודע בדיוק מה הסכום?"
"לא ברמת הפאונד, אדוני. אבל יש לי אומדן גס." "פרט למה שהפקדת הבוקר זה מעט יותר מ 30 אלף פאונד. זה סכום כסף גדול מאוד בעו"ש וחשבתי שיהיה יותר טוב עבורך להשקיע אותו."
"אני לא רוצה לקחת שום סיכון, אדוני. אני יודע שהוא בטוח בבנק."
"אתה לא צריך לחשוש כלל. אנחנו נכין עבורך רשימה של חסכונות בטוחים לחלוטין. הם יניבו לך שער ריבית טוב יותר מזה שאי פעם נוכל לתת לך."
מבט מוטרד פשט על פניו של מר פורמן. "מעולם לא היה לי דבר עם מניות ואגרות חוב ואהיה חייב להשאיר את הכל בידיך," הוא אמר.
המנהל חייך. "אנחנו נעשה הכל. כל מה שתצטרך לעשות בפעם הבאה שתבוא זה לחתום על ההעברות."
"אני אכן יכול לעשות זאת, השיב אלברט בהססנות. "אבל איך אדע על מה אני חותם?"
"אני מניח שתוכל פשוט לקרוא," אמר המנהל.
מר פורמן חייך.
"ובכן אדוני, זה בדיוק העניין, איני יכול. אני יודע שזה נשמע מוזר אבל זה כך, איני יודע קרוא וכתוב, רק את שמי, וגם את זה למדתי רק כשנכנסתי לעסקים."
המנהל היה כה מופתע עד שהוא קפץ מהכיסא.
"זה הדבר הכי יוצא דופן שאי פעם שמעתי."
"אתה רואה זה ככה, אדוני, מעולם לא הייתה לי ההזדמנות עד שזה כבר היה מאוחר מידי ואז כבר נמנעתי מכך."
המנהל בהה בו כאילו היה מפלצת פרהיסטורית.
"ואתה מתכוון לומר שבנית עסק כה חשוב וצברת הון של 30 אלף פאונד מבלי לדעת לקרוא או לכתוב? אלוהים אדירים, בנאדם, מה היית אילו היית יודע?
"אני יכול לענות על כך אדוני," אמר מר פורמן, חיוך קטן על פניו האריסטוקרטיות. "הייתי שמש בסנט פיטר, כיכר נוויל."